רשם ההקדשות - משרד המשפטים נ' דגל ראובן פ"ת ואח '

פסק דין

תובענה למתן פסק דין המצהיר על קיומו של הקדש ציבורי שנכסיו הם המקרקעין הידועים כחלקות 141,87 ו-93 בגוש 6374 ברחוב רוטשילד בפתח תקוה (להלן: "הנכסים"). פסק הדין מתבקש מכוח סעיף 17(ג) לחוק הנאמנות, התשל"ט-1979 (להלן: "חוק הנאמנות") ובמסגרתו להורות למשיבה לרשום את ההקדש כהקדש ציבורי בהתאם לסעיף 26 לחוק הנאמנות.

העובדות הצריכות לעניין

הנכסים נשוא התובענה מהווים חלק מנכסי המקרקעין שהיו בעבר בבעלות "אגודת הישיבה הגדולה ישיבת פתח תקווה". בסוף שנות ה-70 של המאה הקודמת, עקב מתח ששרר בין שתי המשפחות שעמדו בראש אותה אגודה, משפחת כץ ומשפחת עוזר, הוחלט, במסגרת בוררות, על חלוקת נכסי האגודה בין שתי המשפחות. כך, חולקו נכסי המקרקעין של "אגודת הישיבה הגדולה ישיבת פתח תקווה" ונרשמו חלקם על שם אגודת "ישיבת לומזא החדשה" (שחבריה המרכזיים ממשפחת עוזר) וחלקם על שם המשיבה (שחבריה המרכזיים ממשפחת כץ). כעולה מנסחי טאבו שצורפו המשיבה נרשמה כבעלת הזכויות בנכסים ביום 23.1.1979.

משנת 1982, הושכרו הנכסים, בחלקם, לעמותת אור ישראל שהפעילה במקום ישיבה ותלמוד תורה. בשלב מסויים, בתחילת העשור הקודם, התעוררה מחלוקת בין עמותת אור ישראל והמשיבה, והאחרונה ביקשה לפנות את עמותת אור ישראל מן המקרקעין. במהרה המחלוקת עברה לפסים משפטיים: עמותת אור ישראל פנתה לביה"ד הרבני האזורי בירושלים וביקשה להכריז על כל נכסי המקרקעין של המשיבה כהקדש, בקשתה התקבלה אך בוטלה בהמשך בערעור שהגישה המשיבה בפני ביה"ד הרבני הגדול. מנגד פנתה המשיבה והגישה תביעה בבית המשפט המחוזי בת"א (ת.א. 2553/05) כנגד עמותת אור ישראל כדי לחייבה לשלם את חובותיה בהתאם להסכם השכירות. בהליכים אלו נטל חלק, בין באופן ישיר ובין באופן עקיף, גם המבקש.

המחלוקת

כאמור, התובענה שבפניי הינה תובענה עצמאית אותה יזם רשם ההקדשות ועניינה הכרזת נכסי המקרקעין כהקדש ציבורי שמטרותיו ותנאיו הם, כמתואר בפתח התובענה, "החזקת מוסדות תורה (כגון ישיבה גדולה, ישיבה קטנה, כולל אברכים ותלמוד תורה)." המבקש מציין בתובענה כי הנכסים הפכו להקדש מכוח פסק בוררות משנת 1972 בין רבנים מבית משפחת כץ למשפחת עוזר, פסק בוררות שפירט את חלוקת הנכסים בין הצדדים וכלל, לגישת המבקש, התבטאויות מהן ניתן ללמוד כי הנכסים הוקנו למשיבה למטרה ציבורית. לטענת המבקש את פסק בוררות (שצורף כנספח ב' לתובענה), אשר לגישת המבקש אף אושר, יש לראות כהסכם המקים נאמנות ולהכריז על הנכס כהקדש ציבורי לפי סעיף 17ג' לחוק הנאמנות. זאת ועוד, טוען המבקש כי "יש לבחון האם במקרה הנדון קיים כתב הקדש על פי סעיף 17(א) לחוק הנאמנות ואם אכן קיים, הרי שאין כל צורך בהצהרה, הואיל וגם מכוח הוראה זו קיים הקדש בפועל" (ס' 19 לתובענה).

המשיבה מלאה טענות כרימון כלפי התובענה. מעבר לטענות הגנה לגופו של עניין (לפיהן הנכסים מעולם לא היוו הקדש; פסק הבוררות ניתן בנסיבות של סכסוך פנימי בין המשפחות ולא נועד להפוך את הנכסים להקדש; אין לראות בתוכנו של פסק הבוררות כמקים הקדש; הבוררים היו נעדרי סמכות להפוך את הנכסים להקדש, ועוד) פירטה המשיבה בתשובתה גם טענות שלא ממין העניין (כגון טענות למניע זר מצד המבקש שעשה יד אחת עם עמותת אור ישראל לצורך רדיפת המשיבה) וטענות סף רבות לסילוק התובענה על הסף (כגון: מעשה בית דין, שיהוי, התיישנות, היעדר יריבות ועוד).

בישיבת יום 9.7.2009 הגיעו הצדדים למתווה דיוני לצורך קידום ההליך בו נקבע, כי "המשיב(ה) י(ת)היה רשאי(ת) לטעון את כל טענותיו(ה) כמפורט בתגובתו לתובענה, למעט הטענה בדבר אמיתותו של פסק הבוררות נספח ב" (ישיבת יום 9.7.09 עמ' 8 פיסקא ב'). בהמשך, הוגשו ראיות ותצהירים, נשמעו הוכחות והוגשו סיכומים בתובענה (האחרונים ביום 11.8.2010).

המשיבה פירטה בהרחבה יתירה בסיכומיה את שלל טענותיה נגד התובענה. אחת מטענות הסף בה אחזה המשיבה וזכתה לעדנה בסיכומיה היתה טענה בדבר היעדר סמכות מצד המבקש, רשם ההקדשות, להגיש את התובענה עסקינן. מאחר שבסיכומי המשיבה טענה זו זכתה להתייחסות נרחבת (ס' 19 לסיכומים המשתרע על פני עמודים 14-15) בעוד שטרם לכן נטענה באופן סתום (כל שנאמר בהקשר זה בתשובת המשיבה לתובענה כמו גם בתצהיר מטעמה הוא, כי "רשם הקדשות אינו מוסמך לתבוע הקמת הקדש" ללא ביאור או הסבר – ר' ס' 24.2 לתשובה וס' 119.5 לתצהיר) ומאחר שלא מצאתי התייחסות לטענה זו בכתבי הטענות מטעם המבקש (יצוין, כי סיכומי המשיבה הוגשו אחרונים) מצאתי לנכון לקבוע דיון במעמד הצדדים ובמסגרתו לבקש התייחסות קצרה בעל-פה מצד ב"כ המבקש לסוגיה.

למרבה הצער, הדיון האמור נדחה פעם אחר פעם, לא מעט פעמים בעטייה של ב"כ המבקש (הדיונים שנקבעו לתאריכים 24.10.10,.15.12.10 ו-10.4.11) והתקיים בסופו של דבר רק ביום 24.5.2011.

באותה ישיבה פרשתי בפני ב"כ הצדדים את מטרת זימונם ובקשתי התייחסות של ב"כ המבקש באשר למקור החוקי המסמיך את רשם ההקדשות להגיש את התובענה דנן. ב"כ המבקש שהופיע לאותו הדיון (עו"ד קמחי) הודיע, כי רק עתה קיבל לידיו את התיק במקום ב"כ המבקש שטיפלה בתובענה עד כה (עו"ד פישמן), ממנה נבצר להגיע, ועל כן אינו יכול להשיב בעל-פה לסוגייה וביקש להגיש טיעון מסודר בכתב.

לא מצאתי לנכון להיעתר לבקשה זו – הן משום התנגדות ב"כ המשיבה (שהתנגד אף לתשובה בעל-פה), הן לאור העובדה כי הטענות בדבר היעדר סמכות רשם ההקדשות הועלו ע"י ב"כ המשיבה בכתבי הטענות שקדמו לסיכומים ולא זכו להתייחסות, ובעיקר לאור השלב בו מצוי ההליך (לאחר שהוגשו הסיכומים האחרונים), התארכות ההליך והעובדה, כי הדיון נקבע למעשה למעלה מן הנדרש. כמו כן רשמתי לפניי את הצהרת ב"כ המשיבה לפרוטוקול לפיה אם תדחה התובענה מטעם זה לא יטען למעשה בית-דין אם התובענה תוגש בשנית ע"י היועץ המשפטי לממשלה (הוא לגישתו האורגן הנכון מטעם המדינה שרשאי להגיש את התובענה דנן).

דיון

אין ולא יכולה להיות מחלוקת, כי התובענה דנן הוגשה ע"י רשם ההקדשות וכי הדבר לא נרשם כך מחמת טעות (במקום גוף אחר או אורגן אחר מטעם המדינה). הדבר עולה הן מכותרת התביעה, הן מתוכנה (ר' לדוגמא ס' 1 לתובענה), הן מפרוטוקול הדיונים (הן בתיאור הצדדים והן מדברי ב"כ המבקש. כך למשל בעמ' 6 ש' 6-7 לפרוט' בציינה, כי "המעמד של רשם ההקדשות הוא כפקיד בית משפט ולכן לא נהוג לבקש ממנו תצהיר" ובעמ' 5 ש' 15 לפרוט' בהתייחסה לסוגיית ההתיישנות במובן של "מתי נודע לרשם ההקדשות על ההקדש") והן מסיכומי המבקש (הן מהכותרת והן בתוכן – ר' לדוגמא ס' 9 לסיכומים).

מכאן, שאלה ראשונה אליה יש להידרש ושיש בה כדי להכריע את גורל התובענה שבפניי, היא שאלה משפטית גרידא – האם קיים מקור חוקי המסמיך את המבקש דנן, רשם ההקדשות, להגיש תביעה להצהרה על קיום הקדש ציבורי מכוח סעיף 17(ג) לחוק הנאמנות הקובע, כי "נמצאו נכסים המשמשים הקדש, אלא שאין על כך כתב הקדש, רשאי בית המשפט להצהיר על קיום הקדש ולהגדיר מטרותיו, נכסיו, תנאיו ותחילתו."

סמכותו וכושרו של רשם ההקדשות מוגדרים בחוק הנאמנות, במסגרת פרק ג' שכותרתו "הקדש ציבורי". סעיף 25 לחוק הנאמנות קובע, כי שר המשפטים ימנה את רשם ההקדשות, ואף קובע את הכשירות הנדרשת מהאחרון. סעיף 26 לחוק הנאמנות מגדיר את התפקיד לשמו הוקם מוסד זה ומורה כי הרשם ינהל פנקס הקדשות, אליו יפנו נאמנים לרישום הקדשות ציבוריים וכן כי רשם ההקדשות יפרסם ברשומות הודעות על רישום הקדש. סעיף 30 לחוק הנאמנות קובע את סמכות החקירה המוקנית לרשם ההקדשות לבצע חקירות:

30. חקירה [תיקון: תשס"ז]

(א) היה לרשם יסוד לחשוש שלגבי הקדש ציבורי לא קויימה הוראה מהוראות חוק זה או מהוראות כתב ההקדש, או שפרטים או מסמכים שנמסרו לו אינם מלאים או אינם נכונים, רשאי הוא לחקור בדבר ויהיו לו לענין זה הסמכויות לפי סעיפים 9 עד 11 לחוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1968 4.

(ב) לצורך ביצוע חקירה כאמור בסעיף קטן (א) רשאי הרשם למנות חוקר; מונה חוקר כאמור יהיו נתונות לו סמכויות החקירה כאמור בסעיף קטן (א), בכפוף לתנאי המינוי; החוקר ימסור לרשם דין וחשבון.